ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת
הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

מאת:
פורסם: 08/03/11 11:42

ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

 

 

 כלל היסוד בדיני הירושה קובע כי "מצווה לקיים דברי המת". כלל זה פורש על ידי בתי המשפט כמשקף את חובת החברה לכבד את המת, כחלק מן החובה החברתית הרחבה של "כבוד האדם".

 

 

יחד עם זאת, חובה זו תחול רק על רצונו האמיתי של המצווה ואין בה כדי להביא לקיומה של צוואה שהינה פרי כפיה או השפעה בלתי הוגנת שהופעלו על המנוח ואשר אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה.

 

 

סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") מתייחס למצבים בהם קבע המחוקק כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל כן היא בטלה.

 

 

כלשון הסעיף:

 

 

            "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

 

 

הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנתוכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

 

 

בעניין זה חשוב להדגיש, כי השפעה על המצווה כשלעצמה אינה פוסלת את הצוואה, נדרש שההשפעה תהא "בלתי הוגנת" דהיינו: השפעה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה.

 

 

בהתקיים התנאים הצורניים הדרושים בצוואה עפ"י חוק הירושה, מניח החוק כי הצוואה היא כשרה והנטל להוכיח התקיימותן של עילות הבטלות המפורטות בסעיף 30 (א) מוטל על המבקש לבטלה.

 

 

כדי להרים את הנטל לצורך הוכחת השפעה בלתי הוגנת, תידרשנה ראיות משמעותיות, המקימות תשתית סבירה למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. אולם, נוכח הקושי להוכיח השפעה בלתי הוגנת על אדם שאינו עוד בין החיים, נקבעו בחקיקה ובפסיקה סוגי ראיות נסיבתיות, אשר יש בהן כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת.

 

 

סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי השתתפות בעריכת הצוואה מקימה חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת. כלשון הסעיף:

 

 

"הוראת-צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

 

 

ואילו בפסיקה נקבע, כי תלות מוחלטת של המצווה בזוכה יוצרת חזקה עובדתית, לפיה הצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת,דבר המעביר את הנטל על שכמו של המבקש את קיום הצואה, לסתור חזקה זו.

 

 

הנסיבות המקימות חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת, כפי שנקבעו בפסיקה, רחבות יותר מאלו הקבועות בחקיקה. נקבע שיתכנו נסיבות לפיהן מעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, לכל הפחות, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

 

 

לצורך הבחינה האם הייתה תלות של המצווה בנהנה, והאם תלות זו מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מנתה הפסיקה מספר מבחנים המשמשים כאבני-בוחן לתלות המצווה בנהנה. ארבעת המבחנים העיקריים הם:

 

 

מבחן התלות והעצמאות: השאלה היא האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי מהבחינה הפיזית ומהבחינה השכלית-הכרתית, ועד כמה? ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה וההפך.

 

 

מבחן התלות והסיוע: מקום בו מתברר כי המצווה היה תלוי בסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר    שהתקיים בין הנהנה למצווה התבסס על קבלת אותו סיוע שהמצווה נזקק לו. אם מתברר כי הנהנה סייע למצווה להתגבר על מגבלותיו יטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. ישנה חשיבות מרובה לשאלה האם הנהנה הוא היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שמא הסתייע גם באחרים, כך שמידת תלותו בכל אחד מהם מטבעה קטנה יותר והחשש להשפעה בלתי הוגנת מתמעט.

 

 

קשרי המצווה עם אחרים: היקף ומידת הקשרים שהיו למצווה עם אחרים זולת הנהנה. ככל שיתברר כי בתקופת עריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו היו מועטים תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה.

 

 

מבחן נסיבות עריכת הצוואה: גם מעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה, גם אם איננה מגיעה לכדי לקיחת חלק בעריכתה, יכולה להוות ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או לכל הפחות להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

 

 

ראוי לציין כי קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה, יקבעו על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. המבחנים לעיל אינם מהווים רשימה סגורה ואינם מבחנים מוחלטים ואף נקבע כי השימוש במבחנים אלה צריך להיעשות בזהירות רבה, תוך שימת דגש על כך שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיום השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. גם אם קיימת תלות של המצווה בנהנה, אין להסיק כי תלות זו מהווה בהכרח השפעה בלתי הוגנת.

 

 

בהתאם לכך נפסק, כי יש לשים דגש על אי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה. יסוד אי ההגינות שבהשפעה נלמד, אפוא, מנסיבות הפעלתה ולאו דווקא בשל מטרת המעשה, או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג.

 

 

 

האמור לעיל אינו נועד לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

 

 

בברכה,

 

ענת קדמי, עו"ד